על אומנות, סבלנות וחיפוש השלמות

כשאני מתחילה פאה חדשה, אני לא חושבת על שיער. אני חושבת על האישה שתחבוש אותה. על מי שהיא רוצה להיות מחר בבוקר, כשהיא תסתכל במראה.

שלושים שנה בתחום לימדו אותי שהפאה הטובה ביותר היא זו שלא רואים. היא פשוט חלק ממך. היא נעלמת, ומשאירה רק אותך - בגרסה שאת הכי אוהבת.

התהליך מתחיל תמיד באותו מקום: בשיחה. אני שואלת שאלות, מקשיבה לתשובות, ולפעמים גם למה שלא נאמר. כי פאה היא לא רק עניין של צבע ואורך. היא עניין של ביטחון, של נוחות, של תחושה.

התפירה עצמה היא שעות של עבודה שקטה. חוט אחרי חוט, שורה אחרי שורה. יש משהו מדיטטיבי בזה - כמו כתיבה, או ציור. כל תפירה היא החלטה קטנה שמשפיעה על התוצאה הסופית.

ואז מגיע הרגע שאני הכי אוהבת: ההתאמה הראשונה. הלקוחה שמה את הפאה, מסתכלת במראה, ויש שתיקה. שנייה, שתיים, שלוש. ואז - חיוך. זה הרגע ששווה כל שעה של עבודה.